מקור חולין ז׳
1 אֶלָּא מָקוֹם הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ, אַף אֲנִי מָקוֹם הִנִּיחוּ לִי אֲבוֹתַי לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ.
2 מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאָמַר דְּבַר הֲלָכָה, שֶׁאֵין מְזִיחִין אוֹתוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין מַזְנִיחִין אוֹתוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין מַזְחִיחִין אוֹתוֹ.
3 מַאן דְּאָמַר ״מְזִיחִין״ – כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן״, וּמַאן דְּאָמַר ״אֵין מַזְנִיחִין״ – דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה׳״, וּמַאן דְּאָמַר ״מַזְחִיחִין״ – דִּתְנַן: מִשֶּׁרַבּוּ זְחוּחֵי הַלֵּב רַבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל.
4 מַתְקֵיף לַהּ יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּבֵית שְׁאָן לָאו מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא? וְהָכְתִיב: ״וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת בֵּית שְׁאָן וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת תַּעְנַךְ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ״!
5 אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ: הַרְבֵּה כְּרַכִּים כְּבָשׁוּם עוֹלֵי מִצְרַיִם, וְלֹא כְּבָשׁוּם עוֹלֵי בָּבֶל.
6 וְקָסָבַר: קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִדְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קִדְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא, וְהִנִּיחוּם כְּדֵי שֶׁיִּסְמְכוּ עֲלֵיהֶן עֲנִיִּים בַּשְּׁבִיעִית.
7 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: וְהָא רַבִּי מֵאִיר עָלֶה בְּעָלְמָא הוּא דְּאָכֵיל! אֲמַר לֵיהּ: מֵאֲגוּדָּה אַכְלֵיהּ, וּתְנַן: יָרָק הַנֶּאֱגָד מִשֶּׁיֵּאָגֵד.
8 וְדִלְמָא לָאו אַדַּעְתֵּיהּ? הַשְׁתָּא, בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן, צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!
9 וְדִלְמָא עִישֵּׂר עֲלֵיהֶם מִמָּקוֹם אַחֵר? לֹא נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף. וְדִלְמָא נָתַן עֵינָיו בְּצַד זֶה וְאָכַל בְּצַד אַחֵר? אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מַאן גַּבְרָא רַבָּה קָמַסְהֵיד עֲלֵיהּ.
10 מַאי בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים? דְּרַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר הֲוָה קָאָזֵיל לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִין, פְּגַע בֵּיהּ בְּגִינַּאי נַהֲרָא.
11 אֲמַר לֵיהּ: גִּינַּאי, חֲלוֹק לִי מֵימֶךָ וְאֶעֱבוֹר בָּךְ! אֲמַר לֵיהּ: אַתָּה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנֶךָ וַאֲנִי הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנִי, אַתָּה סָפֵק עוֹשֶׂה סָפֵק אִי אַתָּה עוֹשֶׂה, אֲנִי וַדַּאי עוֹשֶׂה. אֲמַר לֵיהּ: אִם אִי אַתָּה חוֹלֵק גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ בְּךָ מַיִם לְעוֹלָם. חֲלַק לֵיהּ.
12 הֲוָה הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה דָּארֵי חִיטֵּי לְפִיסְחָא, אֲמַר לֵיהּ חֲלוֹק לֵיהּ נָמֵי לְהַאי, דִּבְמִצְוָה עָסֵיק. חֲלַק לֵיהּ. הֲוָה הָהוּא טַיָּיעָא דִּלְוָוה בַּהֲדַיְיהוּ, אֲמַר לֵיהּ חֲלוֹק לֵיהּ נָמֵי לְהַאי, דְּלָא לֵימָא: ״כָּךְ עוֹשִׂים לִבְנֵי לְוִיָּה״, חֲלַק לֵיהּ.
13 אָמַר רַב יוֹסֵף: כַּמָּה נְפִישׁ גַּבְרָא מִמֹּשֶׁה וְשִׁתִּין רִבְּוָון, דְּאִילּוּ הָתָם חַד זִימְנָא, וְהָכָא תְּלָתָא זִימְנִין. וְדִלְמָא הָכָא נָמֵי חֲדָא זִימְנָא? אֶלָּא כְּמֹשֶׁה וְשִׁתִּין רִבְּוָון.
14 אִקְּלַע לְהָהוּא אוּשְׁפִּיזָא, רְמוֹ לֵיהּ שְׂעָרֵי לְחַמְרֵיהּ, לָא אֲכַל.
15 חַבְטִינְהוּ, לָא אֲכַל. נַקְּרִינְהוּ, לָא אֲכַל. אֲמַר לְהוּ: דִּלְמָא לָא מְעַשְּׂרָן? עַשְּׂרִינְהוּ, וַאֲכַל. אָמַר: עֲנִיָּיה זוֹ הוֹלֶכֶת לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָהּ, וְאַתֶּם מַאֲכִילִין אוֹתָהּ טְבָלִים!
16 וּמִי מִיחַיְּיבָא? וְהָתְנַן: הַלּוֹקֵחַ לְזֶרַע, וְלִבְהֵמָה, וְקֶמַח לְעוֹרוֹת, וְשֶׁמֶן לַנֵּר, וְשֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים – פָּטוּר מֵהַדְּמַאי.
17 הָתָם הָא אִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלְּקָחָן מִתְּחִלָּה לִבְהֵמָה, אֲבָל לְקָחָן מִתְּחִלָּה לְאָדָם וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם לִבְהֵמָה – חַיָּיב לְעַשֵּׂר. וְהָתַנְיָא: הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת מִן הַשּׁוּק לַאֲכִילָה וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לִבְהֵמָה – הֲרֵי זֶה לֹא יִתֵּן לֹא לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא לִפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ אֶלָּא אִם כֵּן עִישֵּׂר.
18 שְׁמַע רַבִּי, נְפַק לְאַפֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: רְצוֹנְךָ סְעוֹד אֶצְלִי? אָמַר לוֹ: הֵן. צָהֲבוּ פָּנָיו שֶׁל רַבִּי.
19 אָמַר לוֹ: כִּמְדוּמֶּה אַתָּה שֶׁמּוּדָּר הֲנָאָה מִיִּשְׂרָאֵל אֲנִי? יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵן, יֵשׁ רוֹצֶה וְאֵין לוֹ, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה, וּכְתִיב: ״אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא אֱכוֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ״, וְאַתָּה רוֹצֶה וְיֵשׁ לְךָ.
20 מִיהָא הַשְׁתָּא מְסַרְהֵיבְנָא, דִּבְמִלְּתָא דְּמִצְוָה קָא טָרַחְנָא, כִּי הָדַרְנָא אָתֵינָא עָיֵילְנָא לְגַבָּךְ.
21 כִּי אֲתָא, אִיתְרְמִי עָל בְּהָהוּא פִּיתְחָא דַּהֲווֹ קָיְימִין בֵּיהּ כּוּדַנְיָיתָא חִוָּורָתָא, אָמַר: מַלְאַךְ הַמָּוֶת בְּבֵיתוֹ שֶׁל זֶה וַאֲנִי אֶסְעוֹד אֶצְלוֹ?
22 שְׁמַע רַבִּי נְפַק לְאַפֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מְזַבֵּנְינָא לְהוּ, אֲמַר לֵיהּ: ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״.
23 מַפְקַרְנָא לְהוּ, מַפְּשַׁתְּ הֶיזֵּקָא. עָקַרְנָא לְהוּ, אִיכָּא צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים. קָטֵילְנָא לְהוּ, אִיכָּא ״בַּל תַּשְׁחִית״.
24 הֲוָה קָא מְבַתֵּשׁ בֵּיהּ טוּבָא, גְּבַהּ טוּרָא בֵּינַיְיהוּ, בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: מָה בְּחַיֵּיהֶן כָּךְ, בְּמִיתָתָן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָן יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הֵם קוֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקׇם עַל רַגְלָיו״.
25 אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְדִילְמָא לְקַיּוֹמֵי בֵּיהּ בִּרְכְּתָא דְּאֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב: ״וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי״? אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּתַנְיָא: עַל רַגְלָיו עָמַד, וּלְבֵיתוֹ לֹא הָלַךְ!
26 אֶלָּא בְּמָה אִיקַּיַּים? כִּדְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁרִיפֵּא צָרַעַת נַעֲמָן, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּמֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל נָא תְהִי כַּמֵּת״.
27 אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן ״יֵמִים״ – שֶׁאֵימָתָם מוּטֶּלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מִיָּמַי לֹא שְׁאָלַנִי אָדָם עַל מַכַּת פִּרְדָּה לְבָנָה וְחָיָה. וְהָא קָחָזֵינָא דְּחָיֵי! אֵימָא: ״וְחָיָית״, וְהָא קָחָזֵינָא דְּמִיתַּסֵּי! דְּחִיוָּורָן רֵישׁ כַּרְעַיְיהוּ קָא אָמְרִינַן.
28 ״אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: וַאֲפִילּוּ כְּשָׁפִים. הָהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוָת קָא מְהַדְּרָא לְמִישְׁקַל עַפְרָא מִתּוּתֵי כַּרְעֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר לַהּ: שְׁקוּלִי, לָא מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתִיךְ, ״אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ״ כְּתִיב. וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן כְּשָׁפִים – שֶׁמַּכְחִישִׁין פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה! שָׁאנֵי רַבִּי חֲנִינָא דִּנְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ.
29 וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֵין אָדָם נוֹקֵף אֶצְבָּעוֹ מִלְּמַטָּה, אֶלָּא אִם כֵּן מַכְרִיזִין עָלָיו מִלְּמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵה׳ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דַּם נִיקּוּף מְרַצֶּה כְּדַם עוֹלָה. אָמַר רָבָא: בְּגוּדָל יָמִין, וּבְנִיקּוּף שֵׁנִי, וְהוּא דְּקָאָזֵיל לִדְבַר מִצְוָה.
30 אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר: מִיָּמָיו לֹא בָּצַע עַל פְּרוּסָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, וּמִיּוֹם שֶׁעָמַד עַל דַּעְתּוֹ לֹא נֶהֱנָה מִסְּעוּדַת אָבִיו.
פירוש המאור הקטן על חולין ז׳
1 דף ל ע"א לשמו אמאי פטור פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא והאי לשמו פטור דתנן סתמא הוא דבסתמא לשמו קאי דאי אמרת האי לשמו דוקא דקא פריש לשמו הא סתמא שלמים הוי א"כ ה"ל שלמים ששחטן לשם פסח ואמאי פטור הא תנן ושאר כל הזבחים ששחטן בין לשמן בין שלא לשמן חייב זה מצאתי כתוב בשם ה"ר משה ז"ל:
2 ובעיא דרב פפא בהחליד במיעוט סימנין אף היא בשחיטת בהמה וכגון שהחליד את הסכין תחת מיעוטו של סימן ראשון אחר ששחט רובו ושחט את הסימן השני מי אמרי' את"ל תחת מטלית תחת צמר מסובך א"נ תחת העור לא הויא חלדה משום דלא חשיבי כבשר הבהמה אבל מיעוט הסימנים דחשיבי אם החליד הסכין תחתיהן הויא חלדה או דלמא את"ל תחת מטלית ותחת צמר מסובך הויא חלדה משום דמכסיא בהו סכינא אבל מיעוט סימנין מכיון שנשחטו רובן כחתוכין לגמרי דמי וכמאן דמגליא סכינא דמי וליכא חלדה וסלקא נמי בתיקו וזה הדרך שפירשנו לשתי השאלות הללו שהן בהחליד במיעוט סימנין ובשוהה במיעוט סימנין אין לו ענין בשאר הלכות שחיטה שהן הגרמה דרסה עיקור לפי' נשתנו חלדה ושהייה משאר הלכות שחיטה לבא עליהן ב' שאלות הללו וזה הפי' נכון וברור והרי"ף ז"ל השמיט מלכתוב בעיא דר"פ בהחליד במיעוט סימנין ולא הזכירה כל עיקר:
3 דף לב ע"א איתמר רב אמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף כתב ה"ר שלמה ז"ל ואע"ג דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כיון דקם ליה ר' יוסי בר' חנינא בשיטתיה דרב דהוא אסר דקה לדקה וגסה לגסה וממילא שמעינן ועוף לעוף הלכך עבדינן לחומרא. והרי"ף ז"ל פסק כשמואל וכר' יוחנן ועליו סמכנו בחבורנו בהלכות שחיטה ונראה לנו שר' יוסי בר' חנינא לא בא ללמד אלא בשהיית שחיטת בהמה לבהמה אבל בהמה לעוף לא הכריע לא כרב ולא כר' יוחנן והלכות שחיטה הלכה למשה מסיני הן ואין לנו בהן לדמות ולומר שחיטת עוף לעוף כשחיטת דקה לדקה וכל מאי דלא איתמר בפירוש לא מפקינן ליה מסברא ובשחיטת דקה לדקה וגסה לגסה סמכינן אדר' יוסי בר' חנינא אבל בהגבהה והרבצה לא סמכינן עליה כיון דרב ושמואל ור' יוחנן לית להו הכי דהא לא קא אמרי אלא כדי שחיטה בלבד וכיון שרבינו שלמה מחמיר בענין הזה אנו חוששין לו ואין אנו עושין מעשה אלא כדבריו אבל מה שכתב בששהה במיעוט הסימנין ופירשה שהוא בשוהה במיעוט אחרון ואמר שהשוחט רוב הסימנין והשליך מידו העוף והוא שוה למות אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה אין אנו סומכין עליו ושמעתי משום ה"ר יעקב ז"ל שהוא היה מפרש אותה במיעוט ראשון ואין דעתנו נוטה בכל אחד משני הפירושים הללו דאי במיעוט אחרון קשיא הא דאמרי' בגמ' מי סברת בבהמה לא בעוף דמה נפשך אי מחצה על מחצה כרוב הא עבד ליה רובא אלמא בתר דעבד ליה רובא לא פסלה בה תוב שהייה ומ"ד ההוא שנויא הוא ולא סמכינן עליה אין אנו רואין כן דכיון דמלתא דתליא בסברא היא ממ"נ נקיטין לה שנויא דסמכא ועלה סמכינן וכוותיה עבדינן גם מי שמעמיד שמועה זו דשהה במיעוט סימנין במיעוט ראשון ובושט אין פירושו מתיישב על דעתנו דאי הכי מאי תיבעי ליה הרי נעשה בה מעשה טרפה ועוד תפשוט ליה מדרב ושמואל ור' יוחנן דכולהו אית להו שהייה בעוף ואי אמרת אין שהייה במיעוט ראשון לא משכחת לה לעולם שהייה בעוף ותניא בתוספתא שלא כדברי ה"ר שלמה ז"ל מפורש להכשיר ושלא כדברי ה"ר יעקב ז"ל מפורש לפסול שחט בה אחד או רוב אחד בעוף אע"פ ששהה לזמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה שחט מיעוטו של ושט ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את שניהם או שניקב הושט ואח"כ שחט את שניהם טרפה ומן החכם ר' יהונתן בר' אשר ז"ל שמעתי פי' דבר זה והנאני דכי קא מיבעיא לן שהה במיעוט סימנין בשחיטת בהמה איבעיא לן ובשוחט מיעוט אחרון של סימן ראשון ושוהה בו באותו מיעוט בדרך שחיטתו כשיעור שהייה מי אמרי' כמחתך בבשר בעלמא הוא ואין זו שחיטה אלא חתיכת בשר בעלמא והויא לה שהייה או דלמא כיון דקי"ל דלכתחלה בעינן שחיטת כולהו סימנין בשחיטה קא עסיק ולאו שהייה הוא וסלקא בתיקו:
4 דף לב ע"ב וכן הא דאמר ריש לקיש שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשרה לא הזכירה הרי"ף ואע"ג דפליג עליה ר' זירא דאמר וכי מאחר שנולד בה סימני טרפה והתרתה מה לי בריאה מה לי בבני מעים משום דס"ל לר' זירא דאין טרפה לחצי חיותא של בהמה אפ"ה הלכתא כר"ל חדא דהוא מחמיר ועוד דמפרש רבא טעמיה ואמר לא אמר ר"ל אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלוין בקנה ועוד דהא הדר ביה ר' זירא ולטעמיה דר"ל ה"ה אם שחט את הושט ואח"כ נקבו בני מעים שכשם שחיי ריאה תלויה בקנה כך חיי בני מעים תלוין בושט וכבר כתבנו זה בחבורנו בהלכות שחיטה:
5 דף לד ע"א מאן הבריא רבה בר בר חנה הוא דאמר מאי אהדר ליה ר' יהושע לר' אליעזר אף אני לא אמרתי אלא בחולין שנעשו על טהרת תרומה מפני שטהרת תרומה טומאה היא אצל הקדש דאלמא בהנהו הוא דאית בהו שלישי אבל בחולין שנעשו על טהרת הקודש לית בהו שלישי משום דלא נפישי אוכליהן ומלתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בהו רבנן טומאה כולי האי לטמויי בהו שלישי דאילו ס"ל לרבה בר בר חנה כעולא דאמר לא מבעיא קאמר לא היה אומר אף אני לא אמרתי דאלמא ליכא שלישי בחולין אא"כ נעשו על טהרת תרומה ועוד היה לו לפרש דין האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקודש אם הוא שני או שלישי או שנפסל גופו מלאכול את הקודש דמכדי בקודש קא מיירי דהא אמר שלישי שני לקודש אמאי לא פריש דין אוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקודש כי היכי דפריש דין אוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה אלא לאו ש"מ חולין שנעשו על טהרת הקודש לית בהו שלישי והיינו דקאמר אף אני לא אמרתי מתיב רב הונא בריה דרב נתן השני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה והשלישי שבתרומה מטמא משקה קודש ופוסל אוכלי קודש דה"ל רביעי בחולין שנעשו על טהרת הקודש וכ"ש בקודש מקודש דכיון דחולין שנעשו על טהרת הקודש אית בהו רביעי דין הוא שיעשה שלישי שלהם רביעי בקודש שהרי תרומה שאין בה רביעי ושלישי שלה עושה בקודש רביעי כ"ש הכא דאית בהו בגופייהו רביעי דין הוא שיעשו רביעי בקודש וקשיא לרב יצחק דאמר אין לך דבר שעושה רביעי בקודש אלא קודש מקודש בלבד אמר לך ר' יצחק תנאי היא דאשכחן תנא דלא ס"ל כי האי תנא דמקשינן ליה מיניה והוא ר"א בר' צדוק דאמר הרי הן כתרומה דלית בהו רביעי ומאחר דאשכחן תנא דלא ס"ל כההוא דמותיב ליה ר' הונא מיניה אנא מתריצנא אליבא דידי דה"ק הרי הן כתרומה ולא כתרומה ממש הרי הן כתרומה שאין שם רביעי דהיינו לטמא שנים ולפסול אחד ולא כתרומה ממש דאילו תרומה ממש שלישי שלה עושה רביעי בקודש מפני שטהרתה טומאה היא אצל הקודש ואילו חולין שנעשו על טהרת הקודש לא עבדי רביעי בקודש עד שיהא קודש מקודש:
6 דף לה ע"ב והא דתנן ר"ש אומר דם המת אינו מכשיר ודם מגפתו אינו מכשיר פירשה ה"ר שלמה ז"ל בדם בהמה שמתה מאליה ובדם נגוף של בהמה שהוא דם המכה ולא כך הוא הצעה של משנה זו ומפורשת היא בסוף מס' מכשירין שבאדם היא שנויא ואפ"ה קא דייקינן מינה לדם שחיטה של בהמה כסבורים לומר שקרוב להיותו כדם חללים יותר מדם המת ודם מגפתו של חי והא דאמרי' בגמ' בהשוחט ונתז דמו על הדלעת ה"ק כגון זאת תולין לא אוכלין ולא שורפין יש שפירשו בה להכי איצטריכא ליה לרב אשי למימר בהא כגון זאת משום דדלעת חולין הוא וה"ק בתרומת דגן כה"ג כיון דמדאורייתא הוא תולין לא אוכלין ולא שורפין:
7 דף לז ע"א אלא מהכא חלב נבלה וחלב טרפה וכו' ואמרי' למאי הלכתא עיקרה בזבחים פ' חטאת העוף אמרה תורה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב יבא איסור טרפה ויחול על איסור חלב והתם נמי אמרי' וצריכא דאי כתב רחמנא נבלה משום דמטמיא אבל טרפה אימא לא ואי כתב רחמנא טרפה משום דאסורה מחיים אבל נבלה דלא אסורה מחיים אימא לא והשתא הכא הכין קאמרינן אס"ד טרפה היינו מסוכנת כלומד מסוכנת אסורה בעשה וטרפה בלאו לכתוב רחמנא חלב טרפה לא תאכלוהו ואנא אמינא מה טרפה דמחיים לא מטמיא אתי איסור טרפה חייל אאיסור חלב נבלה דלאחר מיתה דמטמיא מבעיא דהשתא כיון דמסוכנת אסורה לא מצית אמרת דאיצטריכא נבלה דלא אתיא מטרפה משום דאסורה מחיים משא"כ בנבלה דהא נבלה נמי אסורה מחיים כשהיתה מסוכנת אלא ודאי מדכתב רחמנא נבלה משום דלא אסירא מחיים ולא אתיא מטרפה דאסורה מחיים ואי משום דמסוכנת בעשה וטרפה בלאו ליכא למיחש להכי דמ"מ מחיים היתה נבלה אסורה אם באנו לומר דמסוכנת אסורה אלא לאו ש"מ דמסוכנת שריא ש"מ: